אחרי שנתיים

1 בדצמבר, 2004 איש שלי, הנה כבר עברו שנתיים וכל יום כמו הנצח! אומרים שהזמן מרפא – זה לא נכון! הכאב הוא אותו הכאב, רק יותר מעיק. והגעגוע אותו הגעגוע, רק יותר עמוק. כמה שאני מתגעגעת – לקולך הנעים, לריח שלך הטוב, למגע ידך, למקום הרך הזה בכתף ימין שהתאים בדיוק לראש שלי כאשר רע לי, לחיבוק החם המנחם, לקריאה שלך " Woman " , כמו טרזן, כי ידעת שאני שלך, להערצה שלך – "תראו איך שהיא צוחקת עם כל הפה", לטלפונים עשרות פעמים ביום רק בשביל לשאול מה שלומי. אין יום שאני לא בוכה. אני בוכה בבוקר מול המראה כי מתחיל עוד יום בלעדיך. אני בוכה בצהריים בדרך הביתה כי אתה לא שם להחזיק את האופניים מאחור. אני בוכה בערב כשאני חוזר לחדר ואתה לא שם לחבק אותי, אני בוכה בלילה מול הכר הריק. אני בוכה כל פעם שמתקלקל מה שהוא בבית ואתה לא שם לתקן. אני בוכה באוטובוס כי אתה לא מחזק לי את היד. תמיד שבכיתי על עלבונות קטנים, היית אומר לי לא לבכות על שטויות – לבכות עליך אחרי שתמות. לו רק ידעת כמה אני בוכה עכשיו. כל כך הרבה דברים מזכירים אותך, ואני מרגישה חנק בגרון והדמעות עולות בעיניים – שיר ברדיו שאהבנו, שם של מקום בו היינו יחד, או אזכור שם של אדם ששנינו הכרנו, והייתי כל כך רוצה לספר לך מה אמרו. הנה אני מתפקדת. אני עובדת ולומדת ומבלה, הולכת לקונצרטים והצגות, נפגשת עם חברים. אני מצליחה לעושות המון דברים שאתה היית עושה קודם – אני משליכה כביסה, מחליפה מנורה, שותלת בגינה, מנקה כורי עכביש, צובעת את הספסל, אפילו מחליפה מצעים. אני גאה מהבנים שלנו ובני זוגם. הם כולם אנשים ישרים והגונים, כל אחד מצליח בתחומו, הורים טובים, ובעיקר מה שתמיד היה לנו כל כך חשוב – אוהבים אחד את השני. ויש לי טונות של נחת מהנכדים שלנו – כולם מקסימים, כולם יפים, כל אחד פנינה. הם בטוחים באהבתי אליהם ומחזירים לי אהבה בתמורה. ויחד עם זה, כאשר הלכת נפער חלל בקרבי שאינו מתמלא עם הימים ועם הדמעות – ואני, כמו הזקן באינקובטור ב"פונטנלה" של מאיר שליו, מעבירה את הזמן בין יום מותך ליום מותי. תנוח בשלום, אהוב שלי, שקט, רגוע - וחכה לי. אני אגיע. למעלה

דברי הספד בגלוי המצבה

ה"אין" שלך כל כך ישנו, וה"ריק" שלך כל כך מלא
והחסרון שלך מחלחל אט- אט ומפלס העצב עולה ועולה.
שנה עברה, אלפי שניות ודקות, לילות וימים.
מציאות חיינו השתנתה, החלפנו הגדרה, ממך אנחנו יתומים.
יש תחושה שהכל מתפורר, שמה שהיה תמיד לא יחזור
ואיפה שאנחנו לא מביטים תלוי שלט – "אנחנו סוגרים שהאחרון יכבה את האור".

אין בפינו חדשות טובות לספר לך, העולם לא נעשה יותר מוצלח,
המלחמה, העוני, האטימות כובשים את כל זמן המסך.
הקיבוץ הלך לאיבוד, ומר"צ מנסה להיות גיבורה על השלום.
אנשים הולכים בערפל, מושיטים ידיים, אולי יצליחו לגעת באיזה חלום.
אנחנו חיים בקצב מטורף, עובדים בלי סוף להביא משכורת שנשחקת,
והתקווה ש"כשנהיה גדולים יהיה בטוח ונפלא" הולכת ונדחקת.

ואתה כל כך איננו כדי לפרוש חיוך על מה שיש,
כדי לזרוק מילת עידוד, לדחוף קדימה, ולמרות הכל להאמין, להתרגש.
האמונה שלך, ההתעקשות, ההיאחזות במה שבאמת חשוב
הלכו אתך בדרך שהלכת, אז אולי תביט אחורה ותשוב?
אנחנו ממשיכים ומנסים ברגעים הנשברים להיאחז בזיכרונך
ומ"ארגז כלינו" אנו שולפים את חיוכיך, חיבוקיך, חזונך,
ואז בתוך העלטה, והכאב, וה"אין" שלך, שהוא כל כך מלא
מפציע אור בהיר, ושקט קל אותנו ממלא.

אבא היקר שלנו, תשמור על עצמך חזק, חזק, גם עבורנו
אנחנו אוהבים אותך ואת כל מה שהיית בשבילנו.

שלך,
אורי, רחל, אלון ואסף
וכל המשפחה שלך

דברי איל תדהר – חניכו של דוד
בעת גלוי המצבה - דצמבר 2003

השנה עברה כל כך מהר,
ואתה לנו נורא חסר.
היית לנו חלק חשוב בחיים,
ולימדת אותנו דברים חשובים.

אתה הסבא הכי טוב בעולם,
תמיד דאגת ושמרת על כולם.
ועל זה אנו לך מודים
וגאים להיות לך נכדים.

מתגעגעים ואוהבים,
נכדיך

ספרן, רנה, אופק, שון, נועה, טומס ויוא

דברי הספד ליד הקבר

אנחנו אוהבים אותך אבא, ותמיד נאהב,
כי היית נשמה טהורה והיה לך לב של זהב,
ורצית ליצור למעננו עולם טוב יותר -
וכל הזמן חיפשת דרך להגשים את החלום, לא לוותר.

לימדת אותנו שכל אדם שווה, באשר הוא אדם,
ושכולנו מחויבים זה לזה, אף בלי קשר דם,
וששוויון, אחווה ורעות הן לא סתם סיסמאות.
היה לך מקום וכתף לכל הכאבים ולכל הדמעות.

היה לך חוש הומור, ובת שחוק בעיניים,
ותמיד ידעת מתי לחבק ולהניח יד על הכתפיים,
והיית אומר – "מה נשמע בן" ו“תיסע בזהירות"
וכל בקשה שלנו נסית לפתור הכי במהירות.

היה לך כל-כך חשוב שלא נכעס יותר מדי ולא נריב,
כי אנחנו זה מה שיש לנו, וצריך לשמור על הביחד ולא להכאיב,
נתת לנו להאמין שאנחנו הילדים הכי יפים ומוצלחים בעולם,
ונסית להיות בשבילנו האבא הכי מושלם.

אימא תמיד הייתה במקום הראשון, "יפ" היית לה קורא
והאהבה ביניכם הייתה נפלאה, וזה לא במקרה,
כי אימא אפשרה לך ללכת ולהציל את העולם
ואתה היית בטוח שתמיד היא מחכה, כשתגמור להציל את כולם.

אנחנו כל-כך עצובים, ועוד לא עברו יומיים,
ומי יגיד בחיוך: "רוחל'ה שלי – כל כך הרבה שמיים"
והתינוק של אסף ושירלי פספס אותך ואתה אותו
ואנחנו יודעים שכל-כך כל-כך חיכית לקראתו.

אבא יקר, אנחנו גאים בך ובמה שהיית בשבילנו.
יש לך משפחה חזקה ומאוחדת, כמו שלימדת אותנו.
כל הנכדים כל-כך אוהבים אותך ולבם נשבר בכאב,
וכל מי שהגיע לכאן היום, אותך כל-כך אוהב.

תם המסע, היית עייף, המהפכות נגמרו, התרחק החלום,
לבך האוהב התעייף, רצית רק לנוח ולחזור הביתה בשלום.
אנחנו תמיד נזכור אותך ומתוך כאבינו יצמח געגוע.
לך לך לדרכך ותהיה שקט ורגוע.

מאיתנו -
אורי, רחל, אלון ואסף
וכל המשפחה שלך

דוד,
עד יומך האחרון האמנת באמונה שלמה, למרות השנויים, בדרך האידיאולוגית והסוציאליסטית
של הקבוץ ושל המהפכה הקובנית. הרעיונות הללו נטמעו בך עוד בהיותך בשכבת "בני מדבר" בקן "השומר הצעיר" בהוואנה שבקובה לפני קרוב ל-60 שנה.
זוכר אני את מחנות הקיץ בנוף המקסים של קובה, את קבלות השבת שבפינו נקראו "עונג-שבת",
את הפעילויות הענפות בימי שבת אחרי הצהרים ובימי ראשון בערב, בתחילה כחניכים ולאחר
מכן כמדריכים, את המפקדים הטקסיים – אפילו בעברית – לפני כל פעולה בקן, איך שרנו
בעברית את שירי ארץ ישראל בלי להבין אף מילה.
זוכר אתה איך חיזרנו אחרי הבנות ואיך ליווינו אותן הביתה באמצע הלילה? איך התווכחנו עם
חברי המפלגה הקומוניסטית אשר הזדהו איתנו כסוציאליסטים אך דחו את הציונות כתנועת שחרור לאומית יהודית!
יחד התבגרנו בתנועה, בה עברנו את כל שלביה, האמנו בסוציאליזם ובאחוות עמים והתכוננו
בקוצר רוח להגשמה הציונית בארץ ישראל.
לנגד עיני עוברות התמונות הגדולות שצולמו בטקס ובמסיבה שלאחריו, בהשתתפות הקהילה
היהודית, לרגל העברת תפקיד ראש קן "השומר הצעיר" בהוואנה אליך, עם נסיעתי להכשרה
בארצות הברית. אני זוכר שהשארתי אצלך את המצ'טה משום שלא יכולתי לקחת אותו איתי לארה"ב. כמה צעירים, יפים ופרועי בלורית אנו נשקפים בתמונות הללו.

דרכינו נפרדו לתקופה מסוימת, אתה נסעת לירושלים למכון למדריכי חוץ לארץ. עם שובך
לקובה המשכת להכשרה בארה"ב (אני כבר עליתי ארצה). בהכשרה הכרת את יפה, אהבת חייך,
אהבה בת עשרות שנים שזיווה לא הועם, עד שלבך חדל מלפעום.
נישאתם, ובארץ הצטרפת לקיבוץ של יפה, קיבוץ נחשון. שם בנחשון כנראה מאד התגעגעת
לקובנים שבדביר ובשנת 1961 עברתם לדביר. כאן גידלתם משפחה לתפארת.
עבדת שנים רבות ברפת. שם גם הכשרת אותי לחליבה מכנית בעקבות מלחמת יום כיפור. אז
חלבנו יחד עם חבר נוסף במשך שבועות שלמים את שלוש החליבות.
נאלצת לעזוב את הרפת. יצרת ענף חדש "הנגרית", אבל בשנים הללו ה"ענף" הדומיננטי בחייך
הייתה העבודה במפלגה. לקראת כל מערכת בחירות התייצבת לדגל לעשות את העבודה האפורה שמאחורי הקלעים של ליכוד השורות והפעילות בסניף באר-שבע.
כל חייך ליווית מקרוב את המהפכה הקובנית, כמו כל שאר הקובנים. אך אתה גם השקעת מזמנך וממרצך ואירחת משלחות מקובה, יצרת קשר עם אנשי מפתח בשלטון בקובה, פעלת למען עליית
עולים מקובה, ייצגת את מפ"ם ואת מר"צ בקונגרסים ובכנסים בין- לאומיים. מהכנס האחרון בקובה, חזרת רק לפני מספר שבועות.

קשה לסכם תקופה של מעל 50 שנה בפיסת נייר זה, תקופה שהיא כמעט כל חיי בגרותנו. עכשיו
אנו נאלצים להיפרד, לאחר צעידה משותפת, ארוכה וממושכת. הפרידה קשה עלי. הפרידה הזאת במיוחד.

המשורר הלאומי הקובני חוזה מרטי כתב באחד משיריו (תרגום חופשי שלי):
נכנסה בשעות מאוחרות לנהר
מתה הוציא אותה הרופא
קור הוא סיבת המוות – טען הרופא
אך אני יודע שהיא מתה מאהבה.

אינני יודע עם ליבו של דוד נשבר רק מבחינה פיזית או נשבר גם בעקבות דרכו של הקיבוץ
ודרכה של המהפכה הקובנית היום.
תנוח בשלום על משכבך, פטה דה פלו, חזק ואמץ!

גדליה

עדות לשם, שנתן לו השם
ונתנו לו אביו ואמו,
עדות לחיוכו ולשיעור קומתו,
עדות ללבושו ולדרך הליכתו,
עדות לקול הפנימי שאמר לו:
לך לך! ... והוא הלך...

הלך והתהלך בין גבעות הלס ואבק הנגב,
הלך והתהלך בין רגבי אדם ואדמה,
עדות לנתינה שאין בה שכר
וכל שכרה – נתינה כנחל איתן,

עדות לבית היפה שבנה על גבעה עם יפה,
עדות לחריצותו, לרצונו ללמוד
וליכולתו לגדול ולתת.
עדות לגשר של אחווה וערבות הדדית
שבנה עם אחים ואנשים בנכר – בארץ הנהרות והדקלים,
עדות כי שמע לקול שקרא ..אייכה?
ונענה בנחרצות: "שומר אחי אנוכי!"
אותם אחים שחיבק במעשה צדקה וחסד
והרים לשיעור קומת אחים.

עדות לשורש נשמתו הנאמנה, המסורה והנחושה,
עדות שמיים – המספרים כבוד דוד, האדם!
עדות ליהודי מארץ ישראל,
שהתאבק באבק רגליהם של בני אדם,
עדות של עשייה שיש בה חזון עלום,
עשייה פשוטה ואפורה של יום קטנות –
עשייה של שלום ודרך ארץ...

"חזק ואמץ", אחי דוד
חזק חזק ונתחזק!

דברים של מדריך התנועה –אהרון ( ארצ'י) ברום