דוד רוט נולד בהוואנה קובה בשנת 1934.  הוריו היו מהגרים מרוסיה ופולין אשר כמו יהודים רבים אחרים,  רצו להגיע לארצות הברית, אך בגלל שמכסת ההגירה נסגרה ראו בקובה תחנת ביניים.  בסופו של דבר, נשארו בקובה ונוצרה קהילה יהודית פעילה עם בתי ספר ,בתי כנסת, וכו.

         דוד התחנך בגן ילדים "תרבות" תמונה של הגננת אידה כהן, ואחר כך בבית הספר היהודי.  יותר מאוחר הוא למד בתיכון מקצועי קובני.

            דוד הצטרף לתנועת הנוער השומר הצעיר ב 1947 לפני מלחמת העצמאות הישראלית. תמונה   הוא היה מאד פעיל בתנועה ובמשך השנים לקח על עצמו יותר אחריות.  הוא אפילו בילה שנה בשליחות התנועה בעיר סנטיאגו דה קובה בחוף המזרחי. תמונה

            ב – 1954 הוא נסע לישראל  בכדי להשתתף ב"מכון למדריכי חוץ לארץ", מפעל של הסוכנות היהודית תמונה להכשיר מדריכים צעירים לפעול בתנועות הנוער היהודיות השונות בגולה.

            דוד עזב את קובה ב – 1956 והלך להכשרת "החלוץ" בהייטסטאון, ניו ג'רסי בארה"ב. תמונה     זה היה משק קבוצי בזעיר אנפין, בו חברי תנועת השומר הצעיר מארה"ב, קנדה, מקסיקו, וקובה בילו שנה בהכנה לעלייתם ארצה.

            שם הוא פגש את יפה, בחורה אמריקאית. תמונה   הם נישאו ועשו את דרכם לישראל בסתיו 1957. תמונה   בהתחלה הם התיישבו בקיבוץ נחשון, במורדות הרי ירושלים, והצטרפו לחברי הגרעין של יפה שכבר הגיעו לשם.  אחרי 4 שנים הם החליטו לעבור לקיבוץ דביר בנגב, בו גרו הרבה חברים מהתנועה הקובנית מהקבוצה של דוד, ושם ונשארו עד היום.

            לדוד ויפה 4 בנים, ובזמן הכתיבה, 7 נכדים.

            בעת היותו בקבוץ, דוד עבד הרבה בחקלאות, בהתחלה בשלחין בגידול תפוחי אדמה, ואחר כך בגידולי מספוא לפרות חלב – סלק סוכר, אספסת, ועשב רודוס. תמונה   הוא גם עבד ברפת בחליבה. תמונה   הוא למד על מחלות צמחים במכון ויצמן ברחובות. תמונה בשנותיו המאוחרות הוא עבד בנגריה קטנה והיה אחראי לתחזוקת בתי הילדים בקבוץ. תמונה הוא מאד התענין בהסטוריה מודרנית, היה אוטודידקט, וגם השתתף בקורסים באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע.  הוא היה בקי במיוחד בהיסטוריה של המהפכה הספרדית וההסטוריה של קובה.

            משך כל שנותיו בקבוץ דוד היה פעיל בחיים הפוליטיים בישראל, ונשלח על ידי מפלגת מפ"ם לנהל את הסניפים בקרית גת, קרית מלאכי, ובאר שבע. תמונה   לכל מקום שהגיע מיד אהבו אותו בגלל מזגו הנעים, חריצותו, ויושרו הפנימי. דוד האמין שמפלגה פוליטית תלויה באנשים שמצביעים עבורה.  הוא ראה חשיבות מכרעת בבניית הסניפים בערים, שיהיה בהם מועדון נעים לפגישות רעים.  הוא גם התאמץ לעשות חוגי בית וסמינרים בבתים פרטיים בפגישות בלתי פורמליות.  בבאר שבע דוד הקים את צוותא – סניף של צוותא תל אביב, אשר הציגו בו הצגות מתקדמות וקונצרטים.  הוא ארגן קבוצת מתנדבים, לאו דוקא חברי מפ"ם, אשר פעם בחודש שכרו אולם, העמידו כסאות ומכרו כרטיסים.  כל מי שהשתתף זוכר בחיבה את התקופה הנפלאה הזאת בחייהם,הרגשת המעש והחברותא.

            דרך מפ"ם, ואחר כך מרצ, דוד פגש הרבה אנשים מקובה אשר הגיעו לישראל, או למכביה, או ללמוד חקלאות, וכמעט לא היה אחד שלא התארח בביתו בדביר.  הוא גם אירח את חברי  המפלגה הקומוניסטית הקובנית שהגיעו לישראל כאורחים של מפ"ם תמונה כי לא היו יחסים דיפלומטיים בין קובה וישראל עם סגירת השגרירות הקובאנית לאחר מלחמת יום הכפורים ב – 1973.

            דוד תמיד חלם לבקר שוב את קובה, דבר שלא התאפשר עד אחרי עזיבת הרוסים את קובה.  כאשר קובה התחילה לעודד את התיירות לאי, דוד הצליח להשיג ויזות עבור קבוצה קטנה של 5 ישראלים  ילידי קובה לבקר את את הארץ בה נולדו.  בזמן הביקור פגש את הקהילה היהודית  והרבה אנשים פנו אליו לעזור להם להגיע לישראל. תמונה   דוד הכין רשימת שמות  אשר החזיק תמיד בכיס חולצתו.  הוא גם פגש חברי המפלגה הקובנית שבחלקם היו אורחיו בעבר.

            בשנת 1992, אחרי ביקור האפיפיור בקובה, 4 אנשים צעירים קבלו רשות להגיע לישראל לצורך "לימודי דת", וזה ציין את תחילת העליה המחודשת מקובה.  דוד היה אחראי לקליטתם בישראל.

            במרץ 1993 דוד הקים את "דסק קובה" בברית העולמית של מפ"ם, היום של מרצ. תמונה

            באוקטובר 1993, בארוחת ערב פרטית בביתה של מוניקה פולק, חברת מפ"ם ואחראית על יחסים בינלאומיים, דוד פגש את מרגריטה זאפאטה, נכדתו של המהפכן המקסיקני האגדי, אמיליאנו זאפאטה. תמונה   מאחר ופידל קסטרו היה גר בבית אביה בזמן גלותו מקובה לפני המהפכה, הוא הרגיש מחוייבות למרגריטה, והיא לא רק למדה עורכות דין בקובה, אך גם היתה סמוכה על שולחנו של קסטרו. היום היא אזרחית של ניקרגואה, ועד שחלתה לא מזמן, ישבה בפריס כנציגת התנועה הסנדיניסטית.  דוד הוציא את רשימת 8 המשפחות וביקש ממרגריטה לפנות לקסטרו לאפשר להם להגר.  בסופו של דבר כל המשפחות האלו הגיעו לישראל.

            באפריל 1994, קבוצת העולים הראשונה הגיעה לישראל.  הם נשלחו על ידי הסוכנות היהודית למרכז הקליטה "יעלים" בבאר שבע.  דוד היה בקשר כמעט יום יומי איתם לעזור להקל על קליטתם. מאז מגיעים כמעט מדי חודש קבוצות קטנות אשר נשלחות למרכזי הקליטה השונים בארץ – באר שבע, אשקלון, וחדרה. עד מותו דוד השתדל לשמור על קשר עם כולם. באזכרה של שנה למותו, דוד קיבל "אות יקיר עליה" של הסוכנות היהודית כהוקרה לפעילותו בקרב העולים. תמונה

            אחד הדברים החשובים שדוד עשה למען עולים אלה היה לסדר להם דיור ציבורי, עם שכר דירה מוזל. הוא השיג את זה בהתערבותה של שרת הקליטה של מפלגת העבודה, יולי תמיר. תמונה    (היהודים בעזיבתם את קובה חייבים להשאיר את הבית שלהם עם כל רכושם, אינם רשאים להוציא מטבע, ומותר להם להביא רק 20 ק"ג מטען.  לכן, אין להם כסף לקנות בית או לשלם שכר דירה גבוה בעזיבתם את מרכזי הקליטה.  דוד גרס שצריך לראות אותם כפליטים כמו את העלייה האתיופית.)

            בנובמבר 1994, דוד השתתף בועידה בינלאומית בקובה אשר דנה בבעיות המזרח התיכון, בארגון המחלקה האסיה-אפריקנית של משרד החוץ הקובני -  המכון הקובני לאחווה בין העמים – ICAAP.

            בינואר 1996 דוד היה שוב בקובה בהזמנת ICAAP .

            בכל נסיעה לקובה דוד נפגש עם נציגי הממשל בכדי לתת להם סקירה פחות פרו-ערבית על הבעיות של המזרח התיכון ולהציע את עזרתה של מפ"ם לעם הקובני.  הוא תמיד דאג להפגש עם הקהילה היהודית, ולהביא מכתבים מיקיריהם בישראל.

            ב 1997 דוד נסע לקובה עם קבוצת אנשי עסקים ישראליים שרצו להקים מרכז בריאות בקובה.  בשנים לאחר מכן או שהתלווה לקבוצות כאלה, או ששלח אותם עם המלצות, כי הוא ראה בזה לא רק דרך לעזור לכלכלה של קובה, אבל גם דרך להעמיק את הקשרים בין שתי הארצות.

            בפברואר 1999 דוד הוזמן  שוב לקובה על ידי ה – ICAAP  בכדי לקבל מדליה של סולידריות,  בחסות  פידל קסטרו, להוקרה  על פועלו למען ארץ מולדתו. תמונה

            נסיעתו האחרונה של דוד לקובה היתה בנובמבר 2002, כמה שבועות לפני מותו בטרם עת, לועידה בינלאומית בנושא הסכסוך במזרח התיכון. רוב המשתתפים היו או מוסלמים או פרו-ערבי, לכן הוא היה להוט להביא לפני הצירים עמדה ישראלית רציונלית, והוא התקבל בהערכה ניכרת.  הוא הוזמן להשתתף בועידה הבאה שאמורה להתקיים בעוד שנה, עם הזמנה פתוחה לנציגי מרצ נוספים,  ודוד ציפה לזה בהתלהבות.

            דוד היה ציוני מאמין, ופעיל בפוליטיקה הישראלית, אך לעולם לא חדל מלאהוב את הארץ בה נולד. הוא ניסה לפתח אותה, לעזור עם משלוחי אוכל ותרופות בעת ההוריקנים שפוקדים את קובה.  הוא השתדל לשכנע את ממשלת ישראל להצביע נגד האמברגו באו"מ על ידי השתתפות בהפגנות מול השגרירות האמריקנית  תמונה  ובפגישות במשרד החוץ.  הוא רצה לשכנע את ממשלת ישראל להקים דסק לעניני קובה בישראל, באמצעות קונסוליה של מדינה אחרת.  הממשלה הקובנית הכירה במאמציו ולכן העניקה לו את המדליה.

            בינואר 1997 דוד נאלץ באופן פתאומי לעבור נתוח לב פתוח להציל את חייו על ידי החלפת  שני מסתמים שנפגמו.  תמונה   רופאיו נבאו שדוד לעולם לא יחזור לאיכות החיים שהיתה לו קודם, אך בזכות האופטימיות התמידית שלו וחוסנו הפנימי, הוא חזר לפעילותו הרגילה תוך חצי שנה,  כולל נסיעות לחו"ל.  במרץ 1999 הוא שוב נאלץ לעבור ניתוח לב נוסף להחלפת אחד המסתמים אשר נוצרה בו דליפה.  הוא שוב החלים וחזר לעסוקיו הרגילים.

            דוד היה אדם בעל חזון נשגב ואמונה עמוקה. הוא האמין בציונות וסוציאליזם, באחדות האדם, ואחוות העמים.  בשנותיו הבוגרות עשה כל מאמץ לפעול להשגת מטרות אילו, לבנות עולם טוב יותר.  הוא לא היה אדם דוגמאטי, וכאשר ראה שדברים שחשב לנכונים אינם ראליסטיים או ברי השגה, הוא היה מנסה להחזיק במטרותיו ולהתאים אותן למציאות. הוא היה אדם נעים הליכות, אשר ניסה לשכנע אחרים בשקט ובהומור.  הוא לעולם לא כפה את דעותיו על אחרים בכוח.  דבר ראשון דוד היה איש שאהב את משפחתו.  הוא היה גאה באשתו, ילדיו ונכדיו, ונתן להם להרגיש זאת בכל הזדמנות.  הוא רצה שהמשפחה תהיה תמיד מאוחדת, ומיהר לפשר בכל ריב בין בניו.

            ביום א', 1 בדצמבר 2002, בביתו, שבועיים אחרי שחזר מנסיעתו האחרונה לקובה, דוד שכב לנוח ולא קם.  הוא השאיר אישה אבלה, ארבעה ילדים נהדרים, שישה נכדים ונכד שטרם ראה, שנולד 4 ימים אחרי מותו, ואין ספור חברים אוהבים.             יהי זכרו ברוך!  תמונה